פוסט זה מוגש תחת:
דגשי דף הבית, מדגישים,
ראיונות וטורים
“ביו סמית ‘ואל תשתות כשאתה כותב גם ספרי קומיקס.”
מאת ביו סמית ‘
בערב השני עברתי ערימות וערימות של ספרי קומיקס כאן בחווה; חלקם זקנים, חלקם חדשים, וחלקם שהיו באופן מוזר אי שם באמצע. הקמתי קצת לאחסון, חלקם ל- eBay, וחלקם באוסף שלי. כמובן שעברתי את הקומיקס האלה, הייתי צריך לעצור ולקרוא או לפחות לרפרף על חלקם, במיוחד מהעבר. בערך באותה תקופה בטלוויזיה ראיתי מודעה לסרט הקומיקס האחרון של מארוול, שומרי הגלקסיה.
משהו היכה אותי.
זה היה כמו משהו מתוך הסרט של שנות ה -80, בחזרה לעתיד. הבנתי שאנחנו עוברים כרגע משהו שחוויתי כילד שקורא ספרי קומיקס בשנות השישים בין מארוול ל- DC קומיקס. לא רק בתחום ספרי הקומיקס, אלא בתרבות הפופ כולה.
בסוף שנות החמישים כשהייתי צעיר מאוד מאוד, לפני שהספקתי לקרוא, גיליתי ספרי קומיקס. ממש נמשכתי אליהם, שום משחק מילים לא נועד. היה משהו בתמונות ששלפו אותי פנימה, ורציתי ללמוד מה המילים והמכתבים האלה שמשתמעו שיצאו מפה של אותם דמות בדיונית. ציפיתי ליום הלימודים הראשון שלי רק מסיבה זו בלבד. אנוכי, כן, אבל כל מה שנדרש כדי לחנך ילד.
“תן לה להתחתן עם קוף, המכירות שלה יעלו, אני מבטיח!”
ברגע שלמדתי לקרוא, לא היה עצירה אותי. קראתי את כל מה שיכולתי להעביר את הכפות המנותקות שלי. ספרי קומיקס עדיין היו בראש רשימת הקריאה שלי. עם תחילת שנות ה -60 גיליתי שינוי. זה היה עדין, אבל זה היה שם. לקומיקס DC שקראתי היו עטיפות פראיות ומדהימות של דברים שהיו פשוט כל כך בראש שאפילו ילד בית ספר כיתה כמוני היה שם לב. נושאים שבהם באטמן היו תלבושות משוגעות ושונות צבעוניות, סופרמן נאבק בהשפעה המוזרה של קו קשת של קריפטוניט צבעוני, וונדר וומן נאלצת להתחתן עם קוף מדבר. אתה קורא לזה, זה היה קורה ב- DC Comics. אני לא אומר שהם היו קומיקס רעים, כילד, הייתה לי אהבה מסוימת לאותם אגדות הבדיון הפנטסטיות. הם היו כמו קינוח מהנה, הם לא דבקו בצלעות שלך כמו ארוחה מאוזנת היטב, אבל הם היו מהנים.
“אני גרוט!” (אתה לא.)
ואז גיליתי שמארוול קומיקס כבר לא היו רק סיפורי מפלצת מגניבים (אני Groot!) או ריצה של מערבי הטחנה שתמיד היה גיבור עם השם “ילד”. ספרי קומיקס כמו ארבעת המופלאים, ספיידרמן ו- X-Men, נתנו לי הרבה יותר לחשוב עליהם, ובכל זאת נתנו לי את הפנטזיות של הכוח המפוצץ של הלסת שנער צעיר ובית ספר בכיתה חלם עליהן. מצאתי את עצמי משתמש במילון כדי להיראות הרבה יותר והרבה יותר מילים שסטן לי זורק לי בראש. למרות שלא ידעתי את זה, נהנתי ממה שאנשים אז היו קוראים לאופרת הסבון נטייה שהייתה לקומיקס מארוול האלה, ולמרות שלא יכולתי לתאר את זה באותה תקופה, נמשכתי גם לסביר הרבה יותר ו סגנון אמנות דינמי שאומנים כמו ג’ק קירבי, דון האק וולי ווד נתנו לי. בבקשה אל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין שמחתי ב- DC Comics, אבל זה היה עולם חדש שמארוול קומיקס פותח אליי שאני מעלה את הערימה “קרא ראשונה” שלי.
“קומיקס יכול להיות מהנה ויכול לרפא עצירות.”
משהו חיוני מאוד שאני צריך להוסיף: באותה תקופה ובאשר שנות השישים, מארוול קומיקס הצליחה גם לתת לי הומור בדמויות ובסיפורים ש- DC לא הצליחה או לא הייתה מוכנה לתת לי. אני לא מרמז על הומור סלפסטיק, אני רומז על ההומור שאנחנו מענגים עליו כל יום בחיים האמיתיים. את הדברים שגורמים לנו לחייך, לצחוק ולחטוף כל יום. זה אמר לי שמארוול נותנת לי דמויות עם אישים שיכולתי להתייחס אליהם, להבין ולרצה להסתובב איתם, גם אם זה יעלה לי 12 סנט. DC רק נתנה לי דמויות שצעקו “אני בדיה!” הצלחתי להשעות את אמונתי ולהעמיד פנים לרגעים ספורים שפיטר פארקר יכול להיות אדם אמיתי עם כוחות פנטסטיים ומצבים מדהימים.
אמנם, בשנות השבעים הדברים במארוול וגם ב- DC הפכו מעט אגוזים כאשר הרבה יותר מעריצים הפכו למקצוענים והחלו לכתוב ולטפל בדמויות האלה. עברנו שלב בו דמות הייתה מטופשת מדי או רצינית מדי. סיפורים קרעים מכותרות היום הפכו לבוץ שהאט את סיפור הסיפורים היעיל של שנות ה -60. סופרים החלו לחשוב שלכל ספר קומיקס היה צריך להיות נושא פוליטי או תרבותי כלשהו כדי לפגוע בקורא מעל הראש. הם איבדו את המעקב אחר הכיף.
“תגיד צ’יז!” (או לא …)
שנות ה -80 חידשו את היצירה החדשנית בספרי קומיקס, לא רק בקומיקס המיינסטרים, אלא הרבה יותר חשוב בספרי קומיקס עצמאיים שקובעים את המגמה לפרסום קומיקס בשנות ה -80. כמו כל דבר אחר, יותר מדי דבר טוב תמיד מוביל ל … טוב … יותר מדי. התוצאה הייתה גל של חרדה שעדיין מכה את DC Comics ויש לו conקבעו הרבה מהסיפורים, הדמויות והחזון שלהם בפרסום. האירוע הפך לאי אירוע וקבר את אישיותן של דמויות בתוך הספרים. סופרמן, וונדר וומן, באטמן הכל הופך לסמלים ולא לדמויות בדיוניות שאתה מכיר ואכפת להן. השיווק שלהם הוא “אני וונדר וומן וזה צריך להספיק כדי שתוכל לרכוש את הקומיקס שלי.”
ובכן, זה לא מספיק.
שומרי הגלקסיה
זה מה שגרם לדמויות האלה לא לצמוח מחוץ לקומיקס. גרוע מכך שזה גרם להם לא לצמוח בספרי קומיקס. אל תבינו אותי לא נכון, DC Comics לא לבד בזה, מארוול קומיקס החליקה במחלקת הטיפול האישי, אך הם הצליחו לגרום לדמות שלהם לצמוח מחוץ לפורמט שפורסם על ידי הפיכת הדמויות הללו לחביבות ושווה את ההשקעה הרגשית שלך. עם סרטיו של איירון מן, הנוקמים ושומרי הגלקסיה, מארוול הראתה שאתה יכול להפוך אותך לדמויות חביבות מבלי להפוך אותם לדובי הטיפול או גרוע מכך, להפוך אותם לנוקשים, מחניקים וסטואיק כמו DC עם שלהם עם שלהם. ו עצור ובאמת קרא כמעט כל נושא של באטמן, סופרמן או אקוומן ואומר את הדיאלוג בקול רם. אני חושב שתמצא שזה נשמע כאילו ריצ’רד ברטון עושה משחק בקיץ שיכור מתוך מוחו או משהו כל כך רובוטי, תוהה אם הדיאלוג נעשה על ידי הטלפון הנייד שלך מענה על ההקלטה.
כיום, אנו רואים את מארוול קומיקס קדימה קדימה באופן יצירתי מקומיקס DC כמו שעשו בשנות השישים. אנו רואים קומיקס של DC תקוע באירועים שמונעים מהדמויות שלהם מהזדמנות לקפוץ קדימה ולכבוש מחדש לא רק את הקורא בסיס שהדמויות בנו במהלך העשורים, אלא למשוך קוראים חדשים בכל הגילאים כדי להפוך את DC Comics ובעלי התאגיד שלהם כל מה שהם יכולים להיות. זה שנות השישים בכל מקום כאשר זה נוגע לדמויות מארוול ו- DC, אבל הנוף השתנה מקומיקס לסרט.
יש הרבה ספרי קומיקס נהדרים לקרוא, לא רק כדי להתאמן עבורם.
האמיגו שלך,
ביו סמית ‘
חוות האגרוף המעופפת
www.flesingfistranch.com