הפוסט הזה מוגש תחת:
דגשי דף הבית, מדגישים,
ראיונות וטורים
וויין מרקלי
מאת וויין מרקלי
ראשית, אני רוצה להתנצל על העיכוב בין הבלוגים שלי. לקחתי פרק זמן להעריך מחדש את מה שרציתי לומר, ואיך אני רוצה לומר את זה, בבלוג הזה ובווסטפילד היה חביב מספיק כדי לאפשר לי לקחת זמן וגם חביב מספיק כדי לאפשר לי לחזור. אז תן לי להודות להם בפומבי. ברצוני גם להודות לאלו מכם ששלחו אלי בדואר אלקטרוני או עצרו בחנות לשאול לאן הלך הבלוג שלי ואם הכל בסדר. זה היה טוב מאוד מאלו מכם ששאלו ואני ממש מעריך את זה. אבל עכשיו הכל נפתר ואני חוזר לבלוגים על בסיס קבוע, אז אנא הרשו לי לחדש איפה הפסקתי כמה חודשים אחורה.
כמו שאמרתי כשיצאתי, למרות שיש לי רע של DC DC Comics זמנים שונים בבלוג הזה עבור 52 החדש, והכיוון שלקח. ישנם מספר כותרות ממש טובות ב- 52 החדשות שאני דואג שהקוראים ויתרו עליהם (ואני יכול לומר את זה בביטחון מהדיבור עם הלקוחות בחנות הקמעונאית שלנו) ב- 52. זה חבל כמו שאני מרגיש את הספרים הבאים שווים את זמנכם לקרוא מכיוון שהם מהנים מאוד. במאמר מוסגר, אני עדיין חושב שאחרי שנתיים, המונח חדש 52 כבר לא תקף ואני חושב ש- DC צריכה לקרוא לזה משהו אחר. אני אשאיר את זה לספור המוח ב- DC כדי לבוא עם תקופת שיווק חדשה. (אחרי הכל, הם הגיעו עם הקליטים שהחזיקו את הקו ב -2.99 דולר).
דבר ביצה מס ’24
אמרתי פעמים רבות בדפוס ובאופן אישי כמה לא אכפת לי מהריצה של הסופר הקודם בנושא ביצה. מצאתי שזה מבולבל ולא מחושב כל כך טוב. אני מאפיין את זה להתערבות עריכה לעומת הכותב חסר מיומנות מכיוון שבדרך כלל שמחתי ביצירתו האחרת של הכותב. עם גיליון תשע -עשרה, צ’ארלס סול השתלט על מטלות הכתיבה על דבר הביצה והסיפור הראשון שלו פשוט עטוף ואני לא יכול לבטא במילים כמה שמחתי בזה. זו הייתה שיטה טרייה לדמות עם מספר פיתולים שמאוד נהנתי מהם. מצאתי שהספר עלה לראש ערימת הקריאה שלי בקריאה מהתחתית במקום בו היה. אני כל כך אוהב את כתיבתו של סול בגלל שהוא מספר סיפור מקורי ומציג מחדש את הדמות של דבר הביצה כפי שהוא הולך, כמו שאלן מור עשה כשהוא השתלט על הספר. אני חושב שהרבה מהבעיות עם סופרי הביצה במהלך השנים מכיוון שאלן עזב, הם שהם ניסו להיות אלן מור, ויש רק אחת. אני מאוד אוהב את השיטה הטרייה שסאול לוקח ואני מקווה שהוא על הספר הרבה מאוד זמן. הדאגה שלי היא, ויש לי את השיחה הזו הרבה בחנות הקמעונאית של ווסטפילד קומיקס כשאני מנסה לגרום למישהו לנסות את העניין של ביצה, הם כמעט תמיד אומרים, “קראתי את זה כשהוא התחיל לראשונה (חדש 52 #1) ונתתי למעלה על זה “. אני מבין את זה לגמרי והייתי מוכן לזרוק גם את המגבת, אבל אני חושב ששינוי היוצרים באמת הביא חיים חדשים לספר הזה. ככל שמילה לאוזן בונה לאט, הנושאים המוקדמים של סואל הופכים קשה יותר למצוא, ולכן אני ממליץ בחום על אוסף הסחר כשזה יוצא, אני מנחש בעונת החורף הזו זמן מה. זה בהחלט שווה את הזמן שלך.
קומיקס בלשי #24
בלשי קומיקס היה תואר נוסף שבאמת לא היה אכפת לי כל כך אחרי ההשקה מחדש. זה היה אלים מדי והסיפורים לא פנו אלי. באטמן קיבל את כל תשומת הלב והבלש סוג של משולב. עם גיליון מספר 13, ג’ון ליימן נכנס לתפקיד הכותב ואני הפכנו לתומך המשמעותי ביותר של הספר הזה. הוא מיקד את הספר בעולם גות’אם סיטי בו גות’אם הפך למעשה לדמות תומכת. קשת הסיפור הראשון, הקיסר פינגווין, הייתה סיפור נואר קלאסי שלא רק הפך את הפינגווין לאוהד אלא גם סיפר סיפור מלא פעולה. (סיפור העלילה הזה ייצא לכריכה קשה בסתיו הקרוב. בלש קומיקס כרך 3 אם אתה מחפש אותו). ג’ון ליימן ידוע בעיקר בזכות הקומיקס שלו, Chew, שהוא מצחיק, מוזר ומבדר, אך באטמן שלו שונה ב -180 מעלות; זה אפל, מפחיד ואכזרי (ומאוד מבדר.) אני צריך גם להצביע על האמן ג’ייסון פאבק, שהחזון שלו על גות’אם ובאטמן הוא הטוב ביותר שראיתי מזה שנים ומזכיר לי מאוד את מרשל רוג’רס המנוח. ספר זה שווה את זמנך.
פנס ירוק מספר 21
כשהגענו לסוף הריצה של ג’וף ג’ונס על גרין פנס, אני מודה שהייתי די מותשת מזה. אהבתי הרבה ממה שעשה ג’ונס כדי להרחיב את מיתוס ה- GL, אבל חשבתי גם שהרבה מהסיפורים נמשכו יותר מדי זמן ולא היו להם שכר. אם להיות הוגן, אני חושב שתמיד אני אוהב את הפנס הירוק של שנות ה -60 ואני בטוח שזה מכה את דעתי על הסיפורים המודרניים. הייתי מהסס להמשיך לקרוא את הפנס הירוק אחרי שעזב ג’ונס (ובהתבסס על מכירות אני לא חושב שהייתי לבד), אבל הסופר החדש רוברט וונדיטי תפס את תשומת ליבי בצורה הטובה ביותר מהשער. הוא מביא שיטה טרייה ל- Charactאה, בעיניי זה מרגיש חדש במקום שמצאתי את החומר של ג’ונס מעופש. זה עדיין מוגדר על OA כרגע, וזה עדיין אופרת חלל ארוכת שנים, אבל יש משהו שבאמת תפס את הדמיון שלי בסיפור הסיפורים של ונדיטי שמחזיר אותי חודש אחרי חודש. אני לא מוכן להמליץ על ספר זה כמו דבר או בלש ביצה, אבל אני חושב שזה שווה מבט שני, במיוחד על ידי מי שהפסיק לרכוש את הספר כשג’וף ג’ונס עזב.
Batgirl #19
כשהבטגירל החדש התחיל לראשונה, לא הייתי כל כך חובב את זה. קראתי את זה חודש אחרי חודש וזה היה בסדר, אבל זה לא היה זה מזה. מסיבות שאני לא יודע, אני מגלה שבששת החודשים האחרונים, הספר הזה באמת מצא חריץ והסיפור באמת הרים. הכתיבה של גייל סימון תמיד הייתה טובה, והיא עדיין כאן, אבל העלילה וקו העלילה ממש התנודד. כמה נקודות לאורך הדרך היו די ברורות, כמו מי חי ומי מת, אבל אפילו עם זה אני מסיים כל נושא שרוצה יותר. זה השבח הגבוה ביותר שאני יכול לתת קומיקס חודשי. (זה חל גם על כל הכותרות שדיברתי עליו בטור זה הפעם.)
Nightwing #24
חשבתי במשך זמן רב ש- Nightwing היה ספר מוערך מאוד. שמחתי בספר הזה מכיוון שההתחלה שלו ואני מוצא את הסופר הזה, קייל היגינס, מספר סיפורים נחמדים והדוקים שמעתיקים במהירות ובקצב הגיוני. אני מוצא את זה קצת מוזר שהסיפורים הנוכחיים ממוקמים בשיקגו מכיוון שאני תמיד חושב על נייטווינג כדמות של גות’אם, אבל הסיפור שלוקח אותו לעיר צ’י טוב מאוד והגיוני אידיאלי. אני גם שמח מאוד מהשימוש בהיסטוריה של נייטווינג בספר הסיפורים האלה, מהקרקס של היילי לבוס זוקקו. אני חושב שהספר הזה כרגע טוב כמו שהיה בימי הזוהר שצ’אק דיקסון כתב אותו. תן לזה הזדמנות; אני חושב שתופתע לטובה.
קוראים קבועים בבלוג זה ימצאו הרבה מהבלוג הזה חוזרים על עצמם כמו שהמלצתי ביותר, אם לא כולם, על הכותרות האלה לפני כן, אבל זה כמה חודשים אחר כך מכיוון שדיברתי לאחרונה על אחד מהם ואני עדיין מענג מבין הכותרות האלה.
כמו תמיד כל מה שכתבתי הוא דעתי ובשום אופן לא משקף את דעותיהם של ווסטפילד של עובדיהם. אני מברך על הערות, טיעונים או בודק עותקים בכתובת mfbway@aol.com. אני אחזור בעוד כמה שבועות עם הרבה יותר מחשבות על קומיקס. כמו תמיד…
תודה.