המוח הקדחת של מרקלי: 1, 2, 3, כתוב

פוסט זה מוגש תחת:

דגשי דף הבית, מדגישים,
ראיונות וטורים

וויין מרקלי

מאת וויין מרקלי

אחת השיחות שאני מוצאת שיש לי באופן קבוע בחנות הקומיקס היא השימוש יתר של גימיקים על ידי מפרסמים. הרעיון לנסות משהו חדש או לעשות משהו מיוחד חוזר לימים הראשונים של הקומיקס כאשר הקומיקס הלאומי עבר מכל הדפסים מחדש של רצועות העיתונים לכל סיפורי הקומיקס החדשים כדרך להניע מכירות. זה עבד כל כך טוב, עד שלמעלה 75 שנה אחר כך הם עדיין עושים סיפורים חדשים במקום להדפיס מחדש של רצועות בעיתונים. זה לא עוזר שיש מעט מאוד רצועות עיתון מודרניות מכובדות, אם בכלל. בכך אני מציין את רצועת ההרפתקאות הסטנדרטית. (למען ההגינות, הרבה מספרי הקומיקס המוקדמים שהודפסו מחדש רצועות עיתונים היו רצועות איסור פרסום באותה תקופה, כמו גארפילד של היום, אבל הרבה יותר טוב). הרעיון של גימיקים מעולם לא עזב את הענף, שנע לאורך השנים מקומיקס בגודל ענק עם הרבה יותר עמודים במחיר גבוה יותר (רבע שלם כמעט 40 שנה, עד שמחיר הקומיקס החל להרקיע שחקים בתחילת שנות ה -70) לדברים כמו כיסויי גרסאות, כיסויי נייר כסף, כיסויי תלת מימד, ולכן המון טריקים אחרים להניע מכירות שמפרסמים גילו שהם יכולים להשתמש בהם עם פיתוח השוק הישיר.

מלחמות סודיות

לרוע המזל, מפרסמים לא הפסיקו עם טריקי מכירות שכללו את הפורמט או במלאי הנייר של הספר. הם גם התחילו לערוך אירועים אפיים שיקשרו את כל קו הכותרות יחד, ממלחמות סודיות, משבר על אדמות בלתי מוגבלות, פלישה וכו ‘וכו’, לאינסוף הנוכחי ולנצח הרשע. איכותם של אלה נעה בין סימון ממש לכמה סיפורים ממש טובים שכדאי לקרוא (יותר בקטגוריה הקודמת שאני חושש). מצאתי הרבה יותר והרבה יותר לאחרונה, מפרסמים נופלים על סיפורי ה”אירוע “האלה כניסיון לנסות לבנות מכירות וסיבה להעלות את מחירי הכיסוי, ובגרוע יותר, להתמודד עם שוק הספקולציה. כל זה בצד זה, יש לי בקשה של מפרסמים, כל המו”לים, גדולים וקטנים: קח שנה שלמה והפיל גרסאות ומקרוסאוברים אפיים ולקחת את הזמן והכסף שהשקעת לתוכם ולספר סיפורים טובים. כן, פשוט ספר סיפורים טובים שמשעשעים, שמשאירים אותך רוצה יותר, ולמעשה תן לנו סיבה לחבב את הדמויות שאנחנו קוראים עליהן בקומיקס שלך. אמנות טובה תעזור, אבל הכל מתחיל בסיפור.

הייתי טוען שאפשר לומר את אותו הדבר לטלוויזיה. יש 100 שעות של טלוויזיה בכל שנה. הרבה מזה לא כל כך נהדר, אבל מדי פעם מופע אכן בולט. למה זה? מכיוון שההצגה כתובה היטב והדמויות נמשכות היטב כך, כצופים, אכפת לנו מהדמויות ומה קורה להם. זה נוטה להיות דרמות שמושכות את המוניטין המוערך הזה, למרות שיש גם קומדיות המגיעות, ואכן יש לה את ההשבתה הזו. מופעים כאלה כמו החוט, Breaking Bad או Babylon 5 הם בדיה מדהימה מכיוון שהם סיפורים מחושבים היטב עם התחלה, אמצע וסוף. במהלך הסדרה אנו צומחים לחבב (או שונאים) את הדמויות וכאשר אחת מהן מתה אנו עצובים באמת. אנו שמחים על הצלחתם. ואנחנו מתגעגעים אליהם כשהם נעלמים. אני גם חושב שדרמות הטלוויזיה האלה עובדות כל כך טוב כי כשהן מתחילות, יש להן מסגרת זמן קבועה מראש. בדרך כלל זה עבר חמש עונות עבור דרמות, אבל אני בטוח שהם יכולים לעבוד עונות ארוכות או קצרות יותר.

נוֹעָז

יש כמה קומיקס מודרני שאני מרגיש השקעה עם הדמויות ואכפת לי מה קורה להם. הרבה מהם כתבתי על המון פעמים בטור זה. אבל, כמרעננת מהירה הייתי ממליץ בחום על דארדוויל ועל האלק הבלתי ניתן להריסה מאת מארק ווייד, אול סטאר ווסטרן המציג את ג’ונה הקס (אני צריך להודות שתואר זה קרוב מאוד לאבד אותי), קומיקס בלשי, מסיבי, סאגה, וכמה אחרים ו אני אוהב את כל הכותרות האלה מכיוון שהדמויות מחושבות היטב והן כל כך מוגדרות שאתה נמשך לעולמות שלהן. אני גם מאוד אוהב את ה- X-Men החדשים, והייתי רוצה לציין עד כמה מצאתי את קרב סיפור האטום. אנחנו רק ארבעה חלקים לסיפור בן 10 החלקים, וזה קושר הרבה כותרות יחד, שאמרתי קודם לכן אני לא אוהב וחושב שמשתמשים בו, אבל הסדרה הזו של בריאן בנדיס ואחרים היא חריג לכלל. הדיאלוג פשוט מתפצח והוא כל כך חד שהוא מצחיק אותי בקול רם, וכשאני מגיע לעמוד האחרון, אני רוצה לקרוא עוד, וזו המטרה הגדולה ביותר של כל ספר טוב, תמונת קולנוע או תוכנית טלוויזיה; אתה לא רוצה שזה ייגמר. אם אינך מכיר את הנחת היסוד של קרב האטום, הסיפור הקצר הוא ה- X-Men המקורי משנות ה -60 מובאים להווה (2013) על ידי האנק מקוי (כן, יש אז שתי חיות) וה- X- גברים מהעתיד חוזרים לימינו כדי לגרום ל- X-Men המקורי לחזור לשנות ה -60, תוך התהליך נותן לנו שלוש חיות. אני מוצא את ה- Dialogue בין ה- X-Men מהעבר, ההווה והעתיד להיות מאוד מבדר לבין הסיפור מסקרן כללי. זה בקלות הקרוסאובר הטוב ביותר שקראתי בהרבה שנים רבות. כן, ישנם עטיפות גרסאות וזה קרוסאובר ספרים מרובי -חלק, אך כל כך טוב שאני מוכן להתעלם מהיבטי הגימיק הנוספים של הסדרה. הנה סיפור מסופר היטב שמבדר ומחושב היטב.

מגיהינום

סופר אחד שרציתי להזכיר, וזו הסיבה שבחרתי בנושא זה, היא אלן מור. דיברתי עם חבר על הספרים האהובים עלי לאורך השנים והוא שאל אותי מדוע כל כך הרבה מהם נכתבו על ידי אלן מור. הייתי צריך לעצור ולחשוב על זה ואני חושב שזה בגלל שהוא כותב סיפורים עצמאיים ובעוד שהוא מכבד את ההיסטוריה של הדמויות שהוא כותב, הוא לא מרותק בזה. הסיפורים שלו עשויים להימשך זמן מה, אך כמעט תמיד יש מטרה לסוף הסיפור שמשתלם. זה לא עובד כל פעם, אבל אני חושב שהאחוז שלו גבוה בהרבה מכל סופר אחר בקומיקס. עד שהתחלנו לדבר על זה, אני לא חושב שהבנתי כמה הוא כתב וכמה ממנו נהדר. מור כתב קלאסיקות כמו V עבור וונדטה, אנשי שומר, מה שקרה לאיש המחר?, דבר ביצה, ליגת הג’נטלמן המדהים, מהגיהינום, טום סטרונג, עשירייה ראשונה, פרומתאה, בנות אבודות ועוד ועוד. כל הכותרות הללו מהוות ספרייה של קומיקס נהדר שתשאיר אותך מבדר במשך שנים. מכל כתיבתו, מה שבולט הם הדמויות. הוא יוצר אנשים שאכפת לך מהם והדיאלוג והסיפורים שלו מצלצלים ואינם כל כך אלכסוניים שאין לך מושג מה קורה (אז המבקרים חושבים שזה צריך להיות טוב כי הם לא מבינים את זה. יש מספר סופרים שכן עשה זאת שלא אקרא כאן). מור גם מספר את הסיפורים שהוא רוצה לספר, בין אם זה סיפור עליון מטופש (שהוא דופק תוך 20 דקות) או מהגיהינום שלקח לו חודשים וחודשים לכתוב נושא יחיד. אני מרים את אלן כדוגמה לאילו קומיקס יכול להיות וחייב להיות על בסיס חודשי. אני גם חושב שחלק מהערעור של אלן הוא שהוא לא הגיע מקהילת Fanboy (מה שלא אומר שהוא לא היה מעריץ של קומיקס כנער), ולכן הוא לא מעונן בסיפור הסיפור שכולנו גדלנו וחושבים שזה דרך קומיקס חייבת להיעשות. הוא סופר ראשון וסופר קומיקס סופר שני, ואני חושב שזה באמת איפשר לו דרך יצירתית אחרת לגמרי.

אקס-מן: קרב האטום

למעט אקס-מן: קרב האטום, אני ממש שחוק מכל האפוסים המסיביים האלה שלא הולכים לשום מקום ואין להם השפעות אמיתיות על חייהן של הדמויות. אני מבין לחלוטין את הצורך של מפרסמים להגדיל את המכירות כדי לשמור על בריאות החברות שלהם, אבל הלוואי שהם יעשו זאת באמצעות סיפור סיפורים טוב ולא תלויים במצלב או גרסאות או בכיסויים מיוחדים.

בפעם הבאה אסתכל על מספר רומנים ועסקאות גרפיות אחרונות שבאמת התאהבתי בהן (שוב, הם סיפורים סופיים), ואני מתחייב שזה יהיה הרבה יותר פועם. כמו תמיד, כל דבר בטור זה הוא דעתי ובשום אופן לא משקף את המחשבות או הדעות של ווסטפילד קומיקס או עובדיהם. אני מברך על הערות, ואני מקווה שתיקח להסכים, או לא להסכים איתי, בכתובת mfbway@aol.com.

תודה.

Leave a Comment